המפגש האקראי בבר עם האקסית מציף מיד את משקעי העבר, הטראומה והפרידה הסוערת. הנפש נקרעת בין הכמיהה המחודשת והמשיכה המגנטית לבין הכאב והרצון לברוח ולהשכיח. השיר מתאר את המאבק הפנימי שמתחת למעטה ה”רעש” והציניות, מול הבנה שלפיה האש מעולם לא כבתה. זהו ביטוי מדויק של חוסר האונים והאינטנסיביות הרגשית של קשר שנותר פתוח ומדמם.
בית
1
נכנסתי
לבר.
רק
לשתות.
לברוח
מהבית.
מהקירות.
בפינה,
בעשן.
הגב
המוכר.
הכוס
בידך.
הזמן
שנעצר.
הלב
שלי דופק.
בקצב
מוגזם.
הרי
אמרת שזה מת.
שזה
נחתם.
בית
2
הסתובבת
אליי.
בלי
הכנה.
חצי
חיוך.
עברה
כבר שנה.
נזכרתי
בצעקות.
בקירות
שרעדו.
לקחת
מזוודה.
השכנים
שמעו.
פזמון
אז
מה את מביטה?
מה
את רוצה?
לא
השארת מוצא
הרי
רצית שאשחרר.
שאהיה
פחות אני.
אבל
מתחת לרעש.
זה
משהו פנימי.
הבטן
מתהפכת.
האש
שוב עולה.
הילד
שבי –
שוב
במחלה
בית
3
סימנת
לי עם היד.
“בוא
הנה, דפוק”.
צעד
אחד.
והכול
שוב הפוך.
החברים
מסביב
פתאום
נעלמו.
רק
המילים שלך.
שבפנים
נשארו.
“עדיין
כותב… עליי?”
את
שואלת, שתה.
ואני
מחייך.
אידיוט,
כרגיל, מנסה…
פזמון
אז
מה את מביטה?
מה
את רוצה?
השארת
פה משהו?
מחפשת
מוצא?
הרי
רצית שאשחרר…
שאהיה
פחות אני…
אבל
מתחת לרעש.
הכול
עוד פנימי.
סוף
האור
נדלק.
הברמן
סוגר.
נתת
את הכל?
רציתי
יותר.
רק
צעד אחד…
לשקר…
לברוח
…לשכוח.
