חוף המריבה

בית 1:

הלילה
הים הזה מחויך למולנו
פתוח כמו ספר שאין לו סוף,
אנחנו מדפדפים, מבקשים תגית של שלום.
החוף, עושה עצמו כתלמיד חכם,
מוריד ראש בפנינו, כלומר: “תרגישו חופשי.”

אתה שעון על השמיים, מביט בכוח של האור,
אומר, “זה יהיה בסדר, תכף נחלוף על הכל.”
ואני צופה בך, כמו מבעד לגל,
נוגעת בחוף, נשארת, כלומר: “עוד נראה.”

פזמון:
חוף שנותן לעיניים להיות גדולות,
ים שלא מתעקש על שום שאלה.
אנחנו מתרחבים עם הצל שלנו,
חולפים כמו אוויר, חוזרים בצליל של נחל.

בית 2:

החוף הוא ריק כמו משפט, שעדיין לא כתוב,
רק הרוח עוברת, מושכת קצת מזה, קצת מזה.
אתה לומד לנשום בקצב לא לך,
ואני מביטה עליך וחושבת: “איך עוד נראה.”

הים צוחק לעצמו, מוכן למילים,
רושם לעולם מעשים שלעולם לא יתמשכו.
ואנחנו רק צעדים על החול, משיגים את ההבטחות,
מודים למים שמחזירים עבר מושלם.

פזמון:
חוף שנותן לעיניים להיות גדולות,
ים שלא מתעקש על שום שאלה.
אנחנו מתרחבים עם הצל שלנו,
חולפים כמו אוויר, חוזרים בצליל של נחל.

אתה שותק, כמו אותו ים,
המים שרוצים לחבק מושכים ידיים.
ואני רק שותה,
לא יין, לא מים, רק ריח חוף.

בית 3:

הלילה נכנע לעטם של השמיים,
והחוף נותן מקום לאור החדש.
אתה מחייך, שנינו ממשיכים לרוץ
בין הגלים, כמו צללים, מוצאים שנשארנו.

פזמון סיום:
חוף שנותן לעיניים להיות גדולות,
ים ששותק כמו תשובה מושלמת.
חול שמזמין אותנו לעבור מהיום לעד,
בים הזה נכתבים השירים של מחר.