השיר הוא תחינה עמוקה להישאר בתוך חסד האשליה והדמיון כדי להימלט מהמציאות הקרה, המפרקת והמכאיבה. הוא מעמת בין החלום כמרחב יצירתי ומחבר לבין האמת המוצגת ככוח אלים ש”פורם” את הקסם ומשאיר השתקפות מדממת. דרך דימויים של אור וצל, הדובר מבקש לשמר את הספק המנחם כהגנה מפני הוודאות של האור שמבליטה את מה שחסר. זהו שיר המקדש את המקלט שבשקר היפה על פני הפיכחון הפוצע, ומעדיף את המקום שאין לו סוף על פני גבולות המציאות.
בית 1
אם זהו חלום – אל תאירו אותי,
זהו החסד האחרון בזכותי.
כי המציאות רק מראה מה חסר,
והשקר הזה הוא גשר מחבר.
פזמון
בין חלום שרוקם למציאות שפורמת,
האמת היא רק אבן קרה ודוממת.
האור הוא הסוף, הוא הקו המבדיל –
אבל בחלום עוד אפשר להתחיל.
בית 2
אל תציתו גפרור, אל תבריחו את הצל,
תנו לספק בחדר לטייל.
האור הוא רק גבול, תמונה שנחתמת,
והאמת היא השתקפות מדממת.
בית 3
אל תתנו למציאות להגיש חשבון,
תנו לשקר להיות בלי היגיון.
האור רק מבליט את הנוף,
וחלום – הוא מקום בלי סוף.
סיומת
אל תביאו שמש, אל תאירו את היום,
לא רוצה לדעת אם מציאות זו או חלום.
