זה שיר שנפתח כמו פריים מסרט איטי ורועד: מוזיקאי מזדקן יושב על שרפרף חורק בחדר שמאבד חום מהר יותר מחלומותיו. פס אור דל מחלון מאובק נופל עליו — תזכורת שיש עוד בוקר בחוץ. אצבעותיו נוגעות במיתרי הגיטרה לא כדי לנגן, אלא כדי לא להתפרק. כל בית הוא זווית אחרת על חייו: אהבה שנמוגה, תהילה שהפכה לכלא מצופה זהב, וכאב שחושף אמת עירומה. בלבו, כלי נגינה ששכח איך מכוונים אותו.
שרפרף חום-אדום ישן,
עליו יושב איש שערו לבן.
גרונו מנחה מלאכים לשמים,
ועם גיטרה
והוא פורט פורט….. את נפשו כאן.
הוא די “דכאוני” לשעבר, זוכר את העבר,
מחבק את הרודפים שרודפים אחריו.
מולה הוא גבר חזק,
אבל בוכה כי ממש ממש קר.
מתרגש עדיין מזוג עיניה —
ריקות אבל טובות,
מי בשר שפתיה מנעוריה.
והוא מוכן לזרוק הכל
רק שתאמין לו
מהיום עד סוף חייה.
והיא רק מערבבת אותו,
והוא יודע —
אין לו כוח יותר,
הוא משתגע.
כתב על זה אלבום שלם,
התחיל גם לשלם
לחברים שעוד זוכרים לו חסד נעורים.
וזה הצליח — ההצלחה עלתה לו לראש.
העיתונים הדביקו לטיפשות שם פלוס פנים.
ברוך הבא לגיהנום התהילה:
נכנס — יצא פחות נורמלי, כבר משוגע.
והיא כבר מניקה את בנו של אחר.
הוא מדמיין שהיא תחזור,
תאמר הכל טעות,
והיום
הוא שותה בבוקר קפה,
בערב מחפש תירוץ לקום.
הימים נמשכים,
והשירים לא מצילים את הלב מהמשבר.
בלילה קר אחד
הוא הניח את הגיטרה בפינה
ואמר
שלא צריך להיות אגדה
כדי להישאר אדם.
וכך הוא חי:
עם שולחן עץ רעוע,
כוס תה פושרת,
ושקט שמספר סיפור שלא הסתיים.
ובסוף הוא לוחש לחלון הקפוא:
“יפה מה שהיה,
אבל בטל מה שנגמר.”
