השיר “עיוני” הוא וידוי אהבה גברי וחשוף הנע בין לחישות אינטימיות לזעקה רגשית עמוקה, ומציב את האישה כמרכז היקום וכעוגן היחיד שמצליח להשקיט את סערות החיים. היצירה מתארת כיצד מבט ומגע חם מפרקים את כל המגננות ללא צורך במילים, כאשר השילוב המדויק בין העברית הישירה לערבית השורשית מעניק למילים נפח חם, אותנטי ונוסטלגי. בסופו של דבר, זהו סיפור על התמסרות מוחלטת ומציאת מרגוע אמיתי בשקט המשותף של השניים, המזקק את התובנה שהיא כל מה שהיה וכל מה שנשאר עבורו.
עיוני
בית
1
“עיוני”,
מילה שנאמרת ברכות,
מביאה
אהבה מהמרומים אל המלכות.
בלחישה,
קרוב אל האוזן, מבט בעיניים,
חוצה
תהומות, מגיעה עד השמיים.
זו
נשיפה חמה, ישירה על העור,
בלי
שום חומה שתוכל לעצור.
בית
2
يا عيني، يا روحي، يا حياتي
أنتِ النور اللي بينوّر أيامي
בלעדייך
הכל כה חשוך ועמום,
בשבילי,
את מרכז היקום.
היופי
שלך נוגע לי בלב,
משכיח
ממני כל צער וכאב.
בית
3
“עיוני”,
מבטך מרעיד לי את הגוף,
اعطيني حضنة، بدي أحس فيكي
بدون كلام، بدون ولا شيء زيادة
אני
שומע צליל של מיתר.
מנגן
את הרגש שבינינו נרקם,
השיר
הכי יפה בעולם.
סיום
מניח
את הכל, מביט בך מקרוב,
מצאתי
את האחת שאני רוצה לאהוב.
מתוך
הסערה, הלב שלי נקשר,
أنتِ كل حياتي، وما في شيء ثاني
