סף

אני עומדת בפתח.
אין פנימה.
כבר לא החוצה.
האור נושק לרצפת העץ
במקום שבו הבית נגמר.
ושם
אתה מביט בי.
עיניך
שתי שפות של נהר.
אני לא זוכרת את המעבר.
רק את הד קולך
נשבר על אבן
שכבר אינה שלי.

היד שלי מכירה
את שפת הגוף שלך
כמו זיכרון מכיר את קו המתאר של בית.
אבל היא נשארת
תלויה.
האוויר בינינו
סמיך מדי לומר
או ללכת.
רק לעמוד.
על הקו הדק.

תישאר.
רק
עד
מחר

אני עומדת בפתח.
אין פנימה.
כן
היד שלי מכירה
את שפת הגוף שלך
כן
תישאר.
תישאר.