בית 1
בין כל הסדקים בנינו בית
כש..העולם רצה לשבור – אותנו
כמו עץ עיקש בסערה רועדת
אני ואת, זאת מנגינה שלא נגמרת
שלא נגמרת
ואת יפה יפה כמו זיכרון
שאי אפשר למחוק מהראש
נשים כָּמוֹךְ כבר לא בוכות
אם הרוח תכבה לך את האור
אני אהיה הסדין שתתכרבלי בו בלילות
ואם הדרך תיכאב יותר מדי
תנשמי עמוק – אני לא עוזב, אני לא הולך
פזמון
נשארנו עומדים, גם כשלא היה בשביל מה
בין כל ה”שלא יקרה” – עשינו אהבה
האדמה שלנו, גם כשגנבו לנו כמעט הכל
ואת אמרת לי – “אל תשכח,אותי….
אני נשארת עד הסוף”
בית 2
היו לילות שישנו בלי מילים
פנים לקיר, אבל הלב דיבר בשקט
שמרת עליי כשלא שמרתי על עצמי
נתת לי זמן,
כל העולם קרא לנו לוותר
אבל מצאנו מרווח לנשום בתוך הסדקים
והכאב הפך סימן של דרך
לא קו סיום – התחלה של עוד פרק
פזמון
נשארנו עומדים, גם כשלא היה בשביל מה
בין כל ה”שלא יקרה” – עשינו אהבה
האדמה שלנו, גם כשגנבו את האור
ואת אמרת לי – “אל תשכח,אותי אני נשארת עד הסוף”
ואם עוד ינסו לקחת לנו את האור
נישאר עירומים – אבל לא שבורים
כי יש בינינו שקט שאי אפשר לכתוב
והלב שלך תמיד ידע את הרגעים
פזמון אחרון
נשארנו עומדים, כמו קיר מול הרוח
היינו לבד, אבל הפכנו תפילה
העולם ניסה לכבות את הבפנים
אבל אנחנו – אנחנו נשארנו
נשארנו נשארנו נשארנו נשארנו
נשארנו עומדים
נשארנו עומדים
נשארנו עומדים …
—
