היצירה מתארת סיפור חצי תנ”כי, חצי מודרני, המתרחש באווירה כפרית ופשוטה של אחר צהריים ביום שישי.
המספר, דמות עממית וצנועה, נפגש לפתע עם שאול המלך — דמות גדולה ומרשימה, חזקה ומלאת נוכחות — סביב קערת נבטוטים רכה וצעירה, המסמלת תמימות והתחלות חדשות.
במהלך המפגש, צפה ועולה תחושת קנאה:
הגבר הפשוט, שבא מרקע של חיי שגרה ודלות, מרגיש את הפער בינו לבין המלך שאול — פער שלא רק עוסק בכוח ובשררה, אלא גם בלב האישה שמביטה בשאול בעיני אהבה נוצצים.
תחושת הקנאה הזו אינה קנאה מרושעת, אלא קנאה אנושית, מלאה כאב ותסכול — קנאה שמעלה שאלות על ערך עצמי, אהבה וגורל.
שאול מצידו מתגלה דווקא בפשטות אנושית: הוא מסיר בעדינות את כתרו, מחייך, צוחק, מצטרף למעין ריקוד של חיים פשוטים, רגע לפני שהכל מסתבך.
בסוף הסיפור, המספר, חדור קנאה, געגוע וחיפוש עצמי, יוצא לדרך לבדו — למצוא את שאהבה נפשו, באוהל, במרחבים, בפשטות.
