מי ?

בית ראשון
היום קברתי אותך באדמה הקרושה,
והלב נשאר שם, מקופל בחושך.
וקול כל נשימה שלך עוד נשמעת בבית,
כל כוס תה מחכה ללגימתך.

פזמון
איך אני חי כשאת אינך,
מי יכרוך עלי שמיכה בלילה.
מי יאמר “בני, הכל יעבור”,
כשהכל נשבר מאז שעזבת.

בית שני
המיטה שלך עוד מריחה ריח סבון,
הספר על השולחן פתוח בדף הקודם.
השקט צועק עלי כמו עונש,
דייי די די…
ואני מדבר אלייך כאילו את עונה.

פזמון
איך אני חי כשאת אינך,
מי יעצור לי את הדמעה שבדרך.
מי יאמר “בני, לא נורא”,
כשלא נשאר מי שיראה את הכאב.

גשר
היפה בנשים שלי, בחלום את עוד שם,
צחוקך עוף נושא בעול כנפיו.
לו היית יכולה רק לחזור לרגע,
להגיד שהכל יהיה כמו פעם…

פזמון סופי
איך אני חי כשאת אינך,
הבית נשאר עם צילך דמותך ודממה.
אני אומר לעצמי שאת רואה אותי ממקום אחר טוב יותר,
ומושיט יד לשמיים — כמו ילד קטן.