טעם המים הזורמים, טעם החמציץ שכובש את הפה
זהו הזיכרון שכל בן או בת קיבוץ שהיה ועודו רוצה
ריח הרפת באוויר שנקרא אז בינינו, הפרפיום של החיים
לך תבין ילדים יחפים שהטבע עיצב להם ת׳חיים
מבית התינוקת עד בגרות, החברים זה היה לנצח ולנצח כי אלו האחים
ההורים מרחוק היו צופים בך ולעיתים גם מחבקים
מתעורר שוב בלילות לעוד בדידות כי ההורים לא שם
ואין מי שיחבק אותך ברגעים שאתה בבית ילדים לבדך נרדם
וביחד היינו כל הזמן, זה הכוח שבך נוצר
להיות הכי טוב, כי לבכות זה להיות חלש, זה לא מה שמדובר
ולא לכולם היה קל כמו שאתם בוודאי יודעים
ומי נשאר ומי שנעזב זאת רק יגידו השנים
בך ובי לעת ערב מהלכים עדיין אותם השדים
כל אחד אימץ לעצמו את הסיפורים, את ההכחשות, עמוק בפנים
כאשר חיינו אז עם הפחד או אהבנו את היחד, היינו בעננים
זאת הייתה תקופה בועטת, זאת הייתה אז התרופה של החיים
והם מהלכים פה ושם בינינו והם כל כך שקופים
מי חשב אז כמה ההורים שלנו היו מהנתק כה סובלים
כי מה יותר חשוב מלחבק את ילדך שמתעורר לפתע בבהלה
אבל הם לא היו שם נוכחים, התיישרו, כמצוות התנועה
נזכר שהייתי מתעורר מפוחד בלילה, ומבקש עזרה
ממול שמרטף תלוי מסתכל עליי ומטיל שוב אימה
ויוצא ממנו קול זועף של השומרת לילה, וללא חמלה
ילד, אם לא תירגע, שומר הלילה יבוא מהחשכה
לך תסביר היום לחברים מה זה להיות בן או בת קיבוץ
הם לא יבינו לעולם כי זה כבר לא נחוץ
והכי חשוב היה אז להיות טייס ואם לא אז באיזו סיירת
כי לא היו אז הנחות, והסביבה לא הייתה מוותרת
כך, עוד מעט לנגד עינינו, הקיבוצים יהפכו בהדרגה לעיר
הנוף כבר התחלף לו, ונחוץ עוד פעם להזכיר
את הסבא והסבתא שעזבו את הכול
כדי לבנות לנו את החלום, את הקיבוץ
ובזכותם אנחנו מי שאנחנו
ואנו גאים להיות פה ושם, בפנים וגם בחוץ
