הבלדה כתובה כמונולוג פיוטי בשילוב קטעים אינסטרומנטליים ומקהלה החוזרת שוב ושוב על המשפט “הוא נפל מכוכב אחר”. המבנה הזה מעניק תחושת הדהוד, כמו חלום או זיכרון החוזר בלולאה. הדמות היא התגלמות של נוכחות חיצונית – אולי מלאך, אולי נשמה אובדת, אולי החלק בתוכנו שמרגיש לא שייך לעולם הזה. הוא בא “ללא עבר” אך נושא בתוכו עצב עתיק.
החבר שנפל מכוכב אחר
הוא הגיע ביום שהשמיים בערו,
כמו רמז סודי מהיקום.
בלי מזוודה, בלי שם, בלי עבר —
רק עיניים גדולות, ולב קרוב מדי.
הוא לא דיבר, רק הקשיב לרוח,
כמו מי שכבר שמע הכול.
צייר לי כוכבים בחול רטוב,
ובנה מהזמן סירה לשוט בה בלי מטרה.
בכל ערב היה יושב על הגג,
מביט בעצב אל תוך הריק.
אמר לי: “איפה שאתה רואה שמיים,
אני רואה בית שאבד.”
לא שאלתי יותר מדי,
היה בו שקט שלא רציתי לשבור.
אבל בלילות, כשנרדמתי ראשון —
שמעתי אותו בוכה בשפה שלא הכרתי.
יום אחד, הוא נעלם כמו שבא,
לא נפרד, לא כתב, לא סימן.
רק השאיר על הכר ספר חצי כתוב
ובו משפט אחד: “אני תמיד הייתי רק אור עובר.”
ועכשיו, כשאני שוכב בעשב בלילות,
מנסה לזכור את פניו,
אני תוהה אם באמת היה פה —
או אולי הייתי אני זה שנגע בכוכב.
