/
“עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות
/
בדרך אל הים כולם זורקים מגבות,
הולכים עם שמשיות, מחייכים כמו גנבות.
והשמשייה נפתחת, סוגרת לי נוף,
מסתירה מגבות, עוטפת ת’חוף.
עוד פנייה לא ברורה, קצת חדה, קצת מוזרה,
ואני בול בתוך הקטע, נלחם ברוח פרועה.
פתאום אלוהים שם בפינה, קורץ לי בבדיקה,
“איפה אתה, גבר? תגיד לי מה הבעיה.”
על החוף אני בודק, לא מרגיש ת’זמן עובר,
אין לי כוח לשירותים, הראש כבר מתנפנף.
נוסעים מכאן, כולם בלי מטרה,
המכוניות ההם רודפות אחרי נשמה.
פזמון:
יאללה, חוף, אני בא, כל המצב מתהפך,
מגבות עפות ברוח, הלב שלי כבר דופק.
שמש, גלים, צעקות של שמחה,
כולם כאן בחוף, אין לנו מנוחה.
אלוהים בורח לי, היום הוא בסרט,
משטרה קטנה עומדת מולו, והוא כבר נעלם מתחת.
מסיבה בשמש, כל החבר’ה מתפרעים,
והזקן ההוא עם העגילים משוגע לגמרי.
שלום מולי, איזה דמות, אין לו גבולות,
העגילים בכל מקום, אבל בשבילי אין פה ספות.
מה זה החוף הזה, מה הסיפור?
חוקי החוף כאן כמו ריקוד מוזר, בלי סיפור.
נכנס למסעדה, אומרים לי סגורה,
בוחן את החצאית של המלצרית, היא כבר לא בתמונה.
ימינה, שמאלה, אין מחר, זה ברור,
המלחמות עוד בא לבד, לא חסר לי תירוץ ברור.
פזמון:
יאללה, חוף, אני בא, כל המצב מתהפך,
מגבות עפות ברוח, הלב שלי כבר דופק.
שמש, גלים, צעקות של שמחה,
כולם כאן בחוף, אין לנו מנוחה.
מחפש מכות עם הגלים, הראש טס מהר,
והשירותים? הם כנראה במקום אחר.
הנה חניה, אני חותך עם חיוך,
נכנס עם האצבעות מבריקות מהשמן, כיף בטוח.
יש לה שסע שמפיל אותי, הגלשן שלה מטריף,
כל קפיצה שלה בגלים, זה כמו שיר שמרטיט.
נכנס לשירותים, סוגר בעדינות,
והים עוד מחכה, מתחיל שוב את הרוטינה בבהירות.
פזמון:
יאללה, חוף, אני בא, כל המצב מתהפך,
מגבות עפות ברוח, הלב שלי כבר דופק.
שמש, גלים, צעקות של שמחה,
כולם כאן בחוף, אין לנו מנוחה.
בדרך חזרה, השקיעה נופלת,
ואנשים עם מגבות מוזרות, הכל מתערבב בקטע מותק.
החוף הזה, הסיפור, הכל מתערפל,
אבל בסוף היום, תמיד חוזר, מתגעגע לטירוף המורגל.
הערב יורד, הים מתנשף,
כוכבים מעליי, הלב מתערבב.
המוזיקה עוד נמשכת, רוקדים בלי הכרה,
והשקט הזה? רק החוף ואני בהרהרה.
פזמון:
יאללה, חוף, אני בא, כל המצב מתהפך,
מגבות עפות ברוח, הלב שלי כבר דופק.
שמש, גלים, צעקות של שמחה,
כולם כאן בחוף, אין לנו מנוחה.
כניסה
יש להתחבר כדי להגיב
0 תגובות
החדשות