השיר מתאר את המאבק בין הכאוס המודרני השואב לבין הצורך החיוני בשקט מזוקק של הנפש. ה**”בלגן”** מייצג את רעש העולם, הלחץ הטכנולוגי והמרוץ הסיזיפי שמפוררים את הדיוק והמהות האנושית. המעבר ל**”בא-לגן”** הוא פעולה מודעת של בחירה בשלווה ובטבע כמרחב של הצלה, ריפוי והתבוננות. בסיום, הגן מתגלה כנחלת האמת שבה היוצר משתחרר מהגדרות חיצוניות ומוצא מחדש את קולו האותנטי.
בלגן / בא-לגן
בית 1
העולם התחפש לסחרחרת של רעש,
הרחוב הגועש הוא כמו לוע של געש.
הדרך אבדה ברדאר מכוונן,
בלגן, בלגן, לא נותר לי עוד זמן –
אז אני בא-לגן.
אני שומט את החבל, את המתח הזה,
ומרחיב את הרוח בתוך החזה.
פזמון
בלגן, בלגן, לא נותר לי זמן –
אז אני בא-לגן.
בגן המילים מקבלות שוב מנוח,
מכל הדיבור שקודח במוח.
אני לא סיפור שנכתב בטעות,
אני הדיוק, אני המהות.
בית 2
מחשבות הן דפים שהרוח פיזרה,
אני רץ אחריהן ומחפש בשורה.
אבל הדיו נקרש, הדמיון כבר ישן,
בין השתיל לפקעת, בצל המואר,
החרוז שנשר – מתחבר למחר.
בית 3
בלגן, בלגן, לא נותר לי זמן
למה לי להיות שם?
אז אני בא-לגן.
החיים הם מסך שרוצה רק לטרוף,
לכל רגע מתוק יש מסה ויש סוף.
והנפש רוקדת על חוט של עשן,
בלגן, בלגן, לא נותר לי עוד זמן –
אז אני בא-לגן.
כי רק שם, במקום שאין בו הגדרה,
אני שוב היוצר – ולא ההשערה.
סיום
בלגן, בלגן, לא נותר לי זמן –
למה לי להיות שם?
אז אני בא-לגן.
