“את כבר לא רואה אותי” הוא שיר על אהבה שנשארה בלב, גם כשהחיים לקחו כל אחד לדרך אחרת. הוא מספר על אדם שעדיין אוהב, עדיין נוכח, אבל הפך כמעט בלתי נראה בעיניה. לא מתוך כעס או פרידה דרמטית, אלא כי הזמן, השגרה והמציאות יצרו ביניהם מרחק.
זהו שיר על געגוע שקט, על רגשות שלא נעלמו, ועל התקווה הקטנה שאולי יום אחד יפגשו שוב את אותו המבט שאבד בדרך.
איך עברו הימים בלעדייך,
ואני עוד תקוע באתמול.
איך מכל האנשים שפגשתי,
לא מצאתי אחת שתמלא את החלל.
אני עומד מולך בשקט,
ואת אפילו לא מביטה.
הכי כואב זה לא שאיבדתי אותך…
הכי כואב שאת כבר לא רואה אותי.
תגידי…
נשאר בי עוד מקום בלב שלך?
את כבר לא רואה אותי…
אבל אני חי רק אותך.
את כבר לא שומעת אותי…
אבל הלב קורא בשמך.
את כבר לא רואה אותי…
איך הזמן לקח אותך.
אם רק היית מסתובבת…
היית רואה שאני עוד שלך.
העיר עוד מלאה בזיכרונות,
ברחובות לוחשים את שמך.
כולם אומרים שהזמן מרפא,
אז למה הוא לא ריפא אותך ממני?
אני מבטיח לשכוח,
ובבוקר נשבר מחדש.
יש אהבות שלא נגמרות,
הן פשוט לומדות לכאוב בשקט.
אם יום אחד תביטי לאחור,
אולי תראי שחיכיתי כל הזמן.
את כבר לא רואה אותי…
אבל אני חי רק אותך.
את כבר לא שומעת אותי…
אבל הלב קורא בשמך.
את כבר לא רואה אותי…
ואני עדיין כאן.
כי אהבה אמיתית לא נעלמת.
