צלקת

ושוב נשארנו עם זרעים של קרח,

ושוב הפער לא נראה סביר,

ובמסתור שוב אני רוקח,

תרופה ללב קטן שביר.

אולי קיוותי שהזמן יספיק לי,

שכל מכשול קטן הוא הכרחי,

לא לפחד שתישאר צלקת

ושהפצע כרגיל שטחי;

ועמוק בתודעה,

אני ממשיך להתלבט מה הלאה?

אם יש עוד טעם שוב לפרוש כנפיים,

או לנסות מהתחלה מחר,

או לעצור הכל רק ליומיים,

להאמין שעוד יהיה אפשר.

ואם אחד משנינו שוב שמח,

הבית שב ומתמלא בחום,

אבל רצינו רק להתפתח,

ולא יכולנו לעצור לנשום.

אולי קיוויתי  שהזמן יספיק לי,

אולי ניסיתי להיות נחוש,

ברור לשנינו- תישאר צלקת,

ברור לשנינו- הסיכוי קלוש.