בית ראשון
משהו בבוקר שבו את קמה בשקט
מוצאת אותי שוב שקוע בענן של מחשבות
הגרביים זרוקים, כוס קפה על סף החלון
הלב שלי מתנגש בעצמו שוב ושוב
אבל את שם, נשארת קרובה
מגפיים רטובים מאבק הרחוב, את צוחקת כאילו זה כלום
פזמון
כי את נשארת לידי, גם כשהכול מתפורר
מחזיקה אותי בלי מילים, כאילו הזמן עוצר
וכשאני שוב נופל, את קושרת לי את הפחד
ומזכירה לי לנשום
עד שיעבור
בית שני
יש בך שקט שלא ראיתי בשום מקום
כאילו כל הסערות שלי יודעות לאן לחזור
אני מלא,
כבול, בלב קר
אבל את משאירה אור קטן במטבח
אומרת לי “אני פה, אל תברח”
ואת נשענת על המשקוף
עם העיניים שפועמות שלום
פזמון
כי את נשארת לידי, גם כשהכול מתפורר
מחזיקה אותי בלי מילים, כאילו הזמן עוצר
וכשאני שוב נופל, את קושרת לי את הפחד
ומזכירה לי לנשום
עד שיעבור
גשר
לא ביקשתי רחמים, רק שתביני אותי רגע
איך לפעמים אני הולך לאיבוד באמצע שקט
אבל את מוצאת אותי שם, בלי לשאול
וכשאני לא מצליח, את פשוט סמוכה — וזה הכול
פזמון אחרון
כי את נשארת לידי, גם כשהכול מתפורר
מחזיקה אותי בלי מילים, כאילו הזמן עוצר
וכשאני שוב נופל, את קושרת לי את הפחד
ומזכירה לי לנשום
עד שיעבור
