מרוקן

שעה של צהריים בין חילופי עונות

צורב קצת בה עיניים מְדַגְדֵּג בה אצבעות

ורעש עבודות בכביש נשמע מהחלון

ריכוז חולף, שואף נושף, דוחק לה זיכרון.

וזה לא שהכל ברור ומובן,

זה לא שבדרך נותר לי סימן.

אני לא מאושר, אבל גם לא אומלל,

מבקש למצות כל חלום מעורפל.

וזה לא שאני  מְפֻקָּס, מֻכְוָן,

 וזה
לא שאני עוד יודע לאן,

אני רץ, ושואל, אבל לא מתנצל.

אני פשוט מֶרוּקָן

שעה של צהריים, הזמן כמעט לא זז,

חורק את השיניים, עדיין מרוכז,

גם אם משהו יקרה, מה זה כבר ישנה,

אני חי תוך כדי געגוע, אבל לא מִתְפַּתֶּה.

וזה לא שהכל ברור ומובן,

זה לא שבדרך נותר לי סימן.

אני לא מאושר, אבל גם לא אומלל,

מבקש למצות כל חלום מעורפל.

וזה לא שאני  מְפֻקָּס, , מֻכְוָן,

 וזה
לא שאני עוד יודע לאן,

אני רץ, ושואל, אבל לא מתנצל.

אני פשוט מֶרוּקָן