זהו שיר על געגוע, אשמה, חרטה, ותקווה קלושה לפיוס.
המספר חש את נוכחותה של האהובה לשעבר בכל מקום – בלילה, בתמונה על הקיר, בשתיקה שבין המילים –
אבל היא לא שם באמת.
הוא לא הספיק לומר את המילה האחרונה.
הוא נשאר עם הלחישה, התפילה, והשתיקה שצועקת.
בית ראשון
הלילה פושט עלי את השקט
מבטך עוד מסרב להיעלם
החדר קפוא, על הקיר תמונה
וכל שנשאר ממך – לחש בדמיון
פרה-פזמון
את עוד שם… או שרק בי
את עוד שם במקום שנגע הלב
כמו גשם על חלון שאין מי שיפתח
לא הספקתי לומר מילה אחרונה
רק תפילה שתחזרי ותאמרי – סליחה
בית שני
ימים עוברים בלי זמן
ובך אני רואה כל פרח שנופל
השקט בינינו נראה כענן
את נשארת בדממה – ואני בצעקה
פזמון
את עוד שם בפנים הנפש הרועדת
כמו לילה שמסרב לזוז היום
לא נשאר לי מה לתת במתנה
רק תקווה שתחזרי לבקש מחילה
גשר
המבט שלך נשאר באוויר
כמו שאלה שלא ניתנה עליה תשובה
אם עוד נשאר בינינו ניצוץ משם –
בואי נחזיר את האמונה
פזמון סופי
את עוד שם, בשתיקה הכואבת
ואני עוד כותב אותך בכל פזמון ושיר
אם תפתחי את לבך לרגע קטן –
תראי שמעולם לא סגרתי את לבי
אאוטרו
את עוד שם…
