השיר הוא קינה עוצמתית על השבעה באוקטובר, המנגידה בין קדושת החג ושמחת פסטיבל האור לבין חורבן פתאומי שהפך את שמי הארץ לאפור ושחור. דרך זעקת השבר והתפילה, היצירה מדגישה את חובת הזיכרון הלאומי ואת הקשר הנצחי לנשמות היקירים שאבדו בדמי ימיהם. השיר מסתיים במסר של תקומה והתעלות, כשהוא מתאר את עם ישראל הקם מעפר ומאפר כעוף החול, כדי לבנות את עצמו מחדש כמעצמה חזקה ומלוכדת.
שִׁבְעָה ב October, הַיּוֹם שֶׁשִּׁנָּה אֶת חַיֵּי יִשְׂרָאֵל מִקָּצֶה אֶל קָצֶה,
נֶחְרַט הַכְּאֵב בְּתוֹכֵנוּ, וְאֵין עוֹד לֵב שֶׁלֹּא יֵחָצֶה.
עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר עֵת עָלָה הָאוֹר,
שְׁמֵי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת הָפְכוּ לְאָפֹר,
גווני הַחַג הַבּוֹהֲקִים וּפֶסְטִיבַל הָאוֹר,
עָצְרוּ מִלֶּכֶת וְהַיּוֹם נִצְבַּע שָׁחֹר
אֶת יַקִּירֵינוּ שֶׁאִבַּדְנוּ בְּדָם,
כִּי נִשְׁמָתָם בֵּינֵינוּ עוֹדָם,
וְאֶת שֶׁקָּרָה יֵשׁ לִזְכֹּר לְעוֹלָם,
וְעָלֵינוּ לַחְרֹט עַל עַצְמֵנוּ כְּעַם.
וּבִמְקוֹם הַבְּרָכָה עַל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל,
זֶרַע יִשְׁמָעֵאל אֶת עַם הַנֶּצַח קִלֵּל וְחִלֵּל,
וּבִמְקוֹם הַקָּפוֹת הַשִּׂמְחָה לִצְלִילֵי “מִפִּי אֵל”,
נוֹתְרוּ רַק זַעֲקוֹת הַשֶּׁבֶר וְנוֹתַר רַק לְהִתְפַּלֵּל.
אֶת יַקִּירֵינוּ שֶׁאִבַּדְנוּ בְּדָם,
כִּי נִשְׁמָתָם בֵּינֵינוּ עוֹדָם,
וְאֶת שֶׁקָּרָה יֵשׁ לִזְכֹּר לְעוֹלָם,
וְעָלֵינוּ לַחְרֹט עַל עַצְמֵנוּ כְּעַם.
עַם הַנֶּצַח יַמְשִׁיךְ אֶת שֶׁהִתְחִיל בִּ בְרֵאשִׁית,
ואֶת מִלְחֶמֶת הַתְּקוּמָה יֵשׁ לַעֲשׂוֹת רֵאשִׁית,
וּמִמְּרוֹמִים הַבּוֹרֵא אֶת חַסְדּוֹ יַשִׁיט,
וְאֶת אַרְצֵנוּ מֵחֻרְבָּן הֵרַמְנוּ בַּשְּׁלִישִׁית.
אֶת יַקִּירֵינוּ שֶׁאִבַּדְנוּ בְּדָם,
כִּי נִשְׁמָתָם בֵּינֵינוּ עוֹדָם,
וְאֶת שֶׁקָּרָה יֵשׁ לִזְכֹּר לְעוֹלָם,
וְעָלֵינוּ לַחְרֹט עַל עַצְמֵנוּ כְּעַם
מִן הַמָּקוֹם הַשָּׁחֹר קַמְנוּ כְּעוֹף הַחוֹל מֵאֵפֶר וּמִשְּׁכוֹל,
וְשִׁקַּמְנוּ עַצְמֵנוּ כְּמַעֲצָמָה, עַם חָזָק שֶׁיָּכוֹל לַכֹּל.
