תָּלוּשׁ

בית א’:

יש אדם שחייו הם עוגן בחול,

נאחז במוכר, מפחד ליפול.

אך הוא כמו נוצה שנשרה מכנף,

לא כבול לאדמה ולא לענף.

כשכולם רצים בחוץ ומחפשים תשובה,

הוא תלוש מהמציאות – ומחובר לאהבה.

בית ב’:

הוא שט בימים בלי מפה וגבולות,

לא מקשיב לחשש, לא סופר כישלונות.

הוא בונה את ביתו בתוך רגע פשוט,

ומוצא בניתוק את דרכו לחירות.

החלום שלו עף במרחב השלווה,

והוא חי את הדופק בלי שום דאגה.

פזמון:

תלוש ממפת הדרכים הסלולה,

לא צריך הסכמה ולא שום מחילה.

הוא הדף שחמק מספרי החוקים,

כדי לרקוד את חייו בין המרחקים.

בחוץ הוא זר, בפנים הוא מואר,

תלוש מהזרם – אך שייך לעיקר.

בית ג’:

אין לו צורך ברושם, בכוח או שם,

הוא רק מתבונן ובכל מתנחם.

כשהזמן מבקש רק לכבוש ולקרוע,

הוא בוחר להקשיב, הוא בוחר לזרוע.

הוא תלוש מהרעש, הצער והבכי,

הוא נקי כמו טל שנשר על הלחי.

סיום:

מי שמעז להרפות מהחבל,

מגלה את הנצח בתוך ההבל;

החופש האמיתי אינו לעוף בענן –

אלא להיות השמיים בעצמם.