הרוח נושבת, לוקחת הכל,
זכרונות שבורים, חלומות על החול.
חשבתי שאת כאן לָנֶצַח, בלי לומר מילה,
אבל נשארתי לבד, רק אני והדממה.
שברים ברוח, עפים לכל עבר,
הזמן לא מרפא, רק משאיר צלקות.
אהבתי אותך, אבל הלכת רחוק,
והלב נשאר עם רסיסים של חלום.
המילים שלך היו כמו אש דועכת,
השקט כיבה כל זיק של תקווה.
הפנים שלך עוד רודפות בי, בין הצללים,
אבל הידיים ריקות, אין מי שיחזיק.
שברים ברוח, עפים לכל עבר,
הזמן לא מרפא, רק משאיר צלקות.
אהבתי אותך, אבל הלכת רחוק,
והלב נשאר עם רסיסים של חלום.
עכשיו אני צועד בין שבילים לא ידועים,
השקט עוטף כמו לילה בלי כוכב.
אני ממשיך ללכת, עם תקווה רדומה,
שאולי יום אחד תישאר רק השלמה.
שברים ברוח, עפים לכל עבר,
הזמן לא מרפא, רק משאיר צלקות.
אהבתי אותך, אבל הלכת רחוק,
והלב נשאר עם רסיסים של חלום.
לא נשאר מה לומר, רק לנשום בשקט,
לתת לדממה ללטף את הזמן.
הכאב מתרכך, לא עובר רק נרגע,
ואולי זה מספיק… לפחות עד מחר.
