עוד יפרח

ירחים רבים, עמד הבית על תִילוֹ

עמד אֵיתַן, וְהַצַר עוד מֶשַׁגֶר
טִילּוֹ

ולזמן קצר, בְּ-צַר לנו, לא נשארנו
איתו

הִשׁאַרנוּ אותו לעמוד… לחכות!
לֶאִיטוֹ

הווו הווו

הווו הווו

האדמה רעדה, שברי ברזל התפזרו

ושורַשינו, לא נעו ולא נישברו

הַאַבַק התערם, פַּגֵי תוֹקֶף
נִצטַבּרוּ

הַ-קוֹצִים הִשׁתַלטוּ, וְהַעציצים –
וִיתרוּ

הווו הווו

הווו הווו

בעוד הַאימה וְהַפחד – עדיין רודפים בחלוֹמי

כל קול קִרקוּשׁ אופנוע – לא הוֹלֶם עַבוּר
לִיבִּי

כן הגיעה העת, כששבנו למִבצַרֵנוּ

אך רק אדמה חַרוּכַה, נוֹתרַה
בּמִרפַּסוֹתֵינוּ

הווו הווו

הווו הווו

לנקות, להבריק, לִצבּוֹר מחדש

ללא עוד יד… קל לומר נוֹאַש

לפתע הִיבחַנוּ… מאדמה לחה,

אשר בעבר – כל פרח אִירחַה,

ניבט לו עלה ירקרק! – סתם כך!

הכל עוד יחזור, הכל עוד יִפרַח!