השיר הוא מסע של התמרה רגשית הממיר את כבלי העבר בכנפיים של תקווה ובחירה, הוא מעניק ביטוי פואטי להחלטה להשקיע את הלב במה שיבוא ולא במה שאבד דרך ארכיטקטורה של חירות פנימית שבה היצירה גוברת על הגעגוע, ובכך הוא מהווה המנון לאופטימיות מעשית המגדיר את המחר כמעבדה של אור וכמרחב של הזדמנות בלתי נגמרת.
בית ראשון
מול חלון שפונה אל שקיעה נושנה,
אספתי שברים של שעה ושנה.
הרוח נשבה, הסיטה מסך,
על כל מה שפעם דעך ונשכח.
עמדתי בשקט, בחנתי הכל,
מה ראוי להשאיר, מה אפשר כבר למחול.
בית שני
סגרתי דלתות על צללים וקרירות,
מצאתי בצעד פשוט – את החירות.
במקום להביט לאחור בדממה,
אני נוטע היום חיוכים באדמה.
כי המשקל שהיה על הגב,
הופך לכנפיים ברגע אחד, כבר עכשיו.
פזמון
כי אני חי בשביל מה שהמחר לי מציע,
לא בשביל מה שהאתמול כבר הספיק להכניע.
הלב מתעורר אל זריחה חדשה,
זו לא הבטחה – זו פשוט הרגשה.
אני מפנה את המבט למרחב,
מתחיל את המחר שלי – עכשיו.
בית שלישי
יש אלף שבילים שעוד לא עברתי,
ספר שלם שעכשיו רק פתחתי.
היד כבר רושמת שורות של תקווה,
בין קצב של דופק לבין אהבה.
כל דף הוא הזדמנות, כל רגע הוא פלא,
המפתחות כבר אצלי, פתחתי את הכלא.
סיומת
המחר כבר קורא לי בקול כה בהיר,
העולם הוא פתוח, העולם הוא שיר.
אני בוחר בתקווה, אני בוחר במותר –
מהיום אני חי… את המחר.
