/
וואו!,
אין כמו להיתקל במישהי שהכרת פעם ולהבין שאתה עכשיו ברמת “ניצב מספר 3” בחיים שלה.
כאילו, את לא זוכרת אותי? הלו, היינו… משהו. כנראה. אני די בטוח.
הקטע הכי יפה זה שאני מזהה אותה תוך שנייה – “אה, זה הקמט ליד השפתיים!”….
והיא? מסתכלת דרכי כאילו אני פרסומת ליוגורט בתחנת אוטובוס.
אבל כן, ברור, “הזמן עושה את שלו”.
תרגום: אנשים משתנים, ואתה נשאר עם הזיכרונות כמו איזה ארכיון מהלך שאף אחד לא ביקש.
והחלק הכי מצחיק?
שאתה חוזר הביתה, כולך דרמטי, ואז מוצא פתק מתחת לדלת עם חיוך ופרח…
וכמובן שאין לך מושג אם זה ממנה, מהשכן, או מטעות בדירה.
