השיר מתאר תחושת בדידות, נטישה וניכור מול עולם שממשיך לנוע ולהשתנות מבלי לשים לב לפרט הבודד והכואב.
הדובר חש שנשכח ונזנח, אך לא נכנע לרחמים עצמיים. לאורך השיר, הוא מתמודד עם כאב ואובדן, עד שהוא מקבל החלטה פנימית: לשאת את שירו – כלומר את מהותו וייחודו – ולמצוא גאולה מתוך עצמו, לא מהעולם.
פזמון
העולם שכח אותי –
וממשיך להסתובב,
לא שואל, לא עוצר, לא נוגע בלב.
צועק אל הרוח, בולע את הכאב,
העולם שכח אותי – וממשיך להסתובב.
בית 1
נכנסתי עמוק אל סופה מתקרבת,
הדרך קשה, אך התקווה מתגברת.
הרוח שורקת שירי עזובה,
העולם שכח אותי – ושכח אהבה.
בית 2
ניסיתי לזרוע בשדות חרבים,
חלומות נשמטו מבין הרגבים
גשם יורד על עפר רמוס,
והעולם לא עוצר – ממשיך לנוס
פזמון
העולם שכח אותי – וממשיך להסתובב,
לא שואל, לא עוצר, לא נוגע בלב.
צועק אל הרוח, בולע את הכאב,
העולם שכח אותי – וממשיך להסתובב.
בית 3
עמדתי לבד מול שקיעת המדבר,
החול מכסה מסלול שנשבר.
חיפשתי מבט, חיפשתי פנים,
העולם לא הביט – רק סגר שערים.
בית 4
בערפל כבד שרתי זיכרון,
צללים חלפו אל מעבר לדמיון
ידיים מסמנות לי לשוב,
אך הדרך קוראת לי – “עזוב.”
פזמון
העולם שכח אותי – וממשיך להסתובב,
לא שואל, לא עוצר, לא נוגע בלב.
צועק אל הרוח, בולע את הכאב,
העולם שכח אותי – וממשיך להסתובב.
