בלדה לפסנתר

בירכיתי חצר של אף אחד
מוטל פסנתר
חצי פתוח, חצי מת
סדוק מבית ומחוץ
נראה כמו זיכרון
שאף אחד כבר לא מבקש

פעם
עוד האמינו
שצליל יכול לגאול את הלב
אבל עכשיו
כמו חיה נטושה
קלידים שבורים
נשימות אבק

על העץ, חריטה ישנה
בכתב מחובר של פעם:
“אהבה היא כמו פסנתר –
לפעמים מינור, לפעמים מז’ור”
כן. בטח.
איזו אהבה כבר נשארה פה
כן.

מדבקה דהויה
שכמעט מתפוררת
“כוּון באהבה – אלף תשע מאות שישים ושלוש”
שנה שאיש לא זוכר
מלבד הפסנתר הזה

ניגשתי לגעת בקלידים
אבל הם לא זזו
שנים של שתיקה
נעוצות בהם כמו מסמרים

שני כלבים תועים
עברו בחצר
הרימו רגל
והשתינו
על כל ההיסטוריה הזאת

ריח חד עלה באוויר
והפך את הפסנתר
לאנדרטה אמיתית

עמדתי שם
הקשבתי לשקט
ולמדבקה הדהויה

שדיברה אלי בלחש

על אהבה
שהייתה פעם –
ואינה