השיר מתאר מעבר חד מניכור בין בני אדם, תחת תודעת פחד, חשד וסגר, שבהם אפילו הטבע והציפורים נתפסים כאיום ומקור לתושייה עוינת, אל עבר בחירה מודעת בפתיחות, הקשבה וּויתור על הצורך להיות צודק. דרך שינוי התפיסה הפנימית הזו, המבטים החשדניים והמילים האלימות מפנים את מקומם לטובת חמלה, סליחה וחיבור אנושי מחודש. בסופו של דבר, היצירה מפרקת את התפיסה ההרסנית של “אדם לאדם זאב” ומציבה מולה את הציפורים כמקור השראה לנתינה, אהבה, חיבוק ולבלוב עולמי.
בית 1
הרחוב מלא עיניים, המבט עמום,
כל אדם ברחוב נראה כמו איום.
הלבבות נעולים, השער נסגר,
כל מי שעובר נצבע כמו זר.
האוויר מסורבל מחשד ומתוגה,
אפילו הציפורים הפכו אויב מסומן.
בית 2
היונה על הגג כבר אינה מבשרת,
על ענף הזית לעצמה שומרת.
השפה הישנה גם היא התהפכה,
כל מילה נשמעת אלימה ומביכה.
האמון האחרון התפזר כמו עשן,
הפחד מנהל את השעות והזמן,
כל אדם הפך להיות אויב מסומן.
בית 3
נפסיק להיות צודקים, נתחיל פשוט לראות,
נחליף את המחשבה בטוב ובסליחות.
נלמד שוב להקשיב, להיות שלמים ויחד,
כי החיים קצרים מכדי לחיות בפחד.
כשהראש חושב נקי והלב נפתח,
כל חשד וכל איום מהחיים נמחק.
סיום
“אדם לאדם זאב” מביא רק סבל וכאב,
נלמד מהציפורים שנותנות אהבה מכל הלב.
נתחיל לחבק ולאהוב העולם ילבב.
