לפנות בוקר

לילה לילה ואת לפנות בוקר באה שוב בשקט…

וגם אם את קיר עכשיו
ותחת קורותיי למדת ללכת ולחזור
ולמרות שזה לא כמו אתמול
זה ייגמר לנו מהר מדי.

וכמו הדמעות בכרית
גם אתה ספוג ברוע
שרצית ועשית
ולא לא חשבת על מחר.

ולמרות שידעת
איך ליפול ואיך לקום מחדש,
בכל זאת נתת
לדברים להיסחף, לא לברוח.
ועכשיו אין מקום
למילים שכבר נאמרו,
רק לזיכרונות שנשארו מאחור
ושקט שחודר ללב. המדמם.

כי גם אם הזמן יחלוף
והלב שוב ילמד לסלוח,
יש דברים שכבר לא ישובו
ונשארים תמיד באותו המקום.
כמו חלום שלא התגשם
ושיר שלא נכתב עד הסוף.

באותו הכיוון שבחרת ללכת
הזמן שרטט קווים דקים על פנייך,
השנים פשטו על היופי
והזיכרונות התפזרו כמו עלים ברוח.
את נפרדת גם מהם,
כמו שנפרדת ממני,
ועכשיו כל מה שנותר הוא ריח בושם זול של ימים ישנים
ודממה שמחליפה את כל מה שיכול היה להיות.

וכשאת רחוקה,
הצעדים שלי נראים חסרי כיוון,
הדרכים כבר לא מרגישות אותו דבר,
והלילות נמשכים יותר מדי זמן.
אבל אולי, אולי באחד הימים
החיים יגלגלו אותנו חזרה,
גם אם זה רק לרגע קצר,
לפני שניפרד שוב.