האש שהשארת

בית 1
הלכת ממני בלילה מעורפל,
הדלת נסגרה והחיים נהפכו מלחמה.
מבט אחרון שהשארת עלי בהליכה שלך לשם
כמו סדק בלב שממאן להסתגר.

פרה־פזמון
בכל פעם שאני מוצא את הכוח לקום,
השם שלך חוזר ומכניס אותי לתהום.

פזמון
את השארת בי אש שאינה דועכת,
אהבה שנשחטת ומשרטטת כל מלחמה.
אני מנסה לכבות את מה שנותר,
אך הלב ממשיך להתלהט בלי רחמים.
זה האור שלא מפסיק להילחם בגופי—
ואיך שנעלמת, אני עוד מבקש לחיות.

בית 2
בחוץ. כמו עולם שנשמט מחלומות,
אני הולך והדרך היא רק הד קרוב.
כל מילה שאמרנו מחזירה נשימה קרועה,
וכאילו כל הזמן היינו סובבים סביב טעות.

פרה־פזמון
הסוף הגיע עוד קודם שהספקת כמעט לשנות,
ואני נושא בי מה שלא העזת להשאיר.

פזמון
את השארת בי אש שאינה דועכת,
רגש שפועם בי כמו תוף מכה חזק.
כל פעם שאני משחזר את הלילה הראשון—
הכאב מתבלה בידי משהו עוד יותר חד.
את הלב שנאבד, פצע שלא נרפא,
ואני מנסה להתרחק בין התקוות הריקות.

גשר
יש לילות שאני רוצה לשרוף את השיעול,
להפריד את האמת ממה שכבר נעלם.
ואת בתוך כל פעימה שעוד מנסה להיות—
כמו ניצוץ שמסרב לכבות בחושך הזה.

פזמון סיום
אבל היום אני מגיע לנשימה חדשה,
ואיך שהכאב ממשיך—אני ממשיך לחיות.
האש שהשארת בי מכה בחזי,
ואני זועק לעולם שעוד אברח ממך.
לא נשארת—ואני נבנה מהשאריות,
עומד באפלה, וממשיך להיות.