פזמון
אני לא אני, אבל מי כן,
כולם פה זזים על קו דק ועדין.
אני לא אני, זה לא עניין,
זה סדק קטן שלא מוכן להיעלם.
אני לא אני, צוחק בקול,
גם כשמשהו בי יוצא גדול.
אני לא אני — וזה הכול,
כנראה שככה מרגיש להיות יכול.
בית 1
הראש עובד מהר, אבל על נתיב רדום,
המחשבה ברורה — הביצוע פתאום עקום.
הכול מוכר, השמות, הרחוב, אפילו הקול הפנימי,
רק משהו קטן לא מסתדר — אני לא אני.
(רואים … זה לא, דומה- לי)
בית 2
החיוך אוטומטי, התגובה מוכנה,
אבל בפנים יש השהיה קטנה.
המשפט מגיע חצי שנייה מאוחר,
אני לא אני — וזה לא אותו דבר.
(אמרנו כבר… זה פשוט לא מחובר)
פזמון
אני לא אני, אבל מי כן,
כולם פה זזים על קו דק ועדין.
אני לא אני, זה לא עניין,
זה סדק קטן שלא מוכן להיעלם.
אני לא אני, צוחק בקול,
גם כשמשהו בי יוצא גדול.
אני לא אני — וזה הכול,
כנראה שככה מרגיש להיות יכול.
בית 3
הכול ממשיך כרגיל, התמונה ברורה,
אבל משהו בפנים יצא משורה.
לא טעות גדולה, לא פיצוץ, וגם לא דרמה,
אני לא אני — אולי בתרדמה.
(או פשוט שכחתי לעדכן בהקמה)
בית 4
אם אתה שומע טון לא רגיל,
זה לא שיבוש — זה
קצב פעיל.
כי מי שחי לפי השיר
הישן,
לא יבין גם אם מוחו
יעלה עשן.
(צריך לבדוק אם זה באג…
או כבר מתוקן)
פזמון
אני לא אני, אבל מי כן,
כולם פה זזים על קו דק ועדין.
אני לא אני, זה לא עניין,
זה סדק קטן שלא מוכן להיעלם.
אני לא אני, צוחק בקול,
גם כשמשהו בי יוצא גדול.
אני לא אני — וזה הכול,
כנראה שככה מרגיש להיות יכול.