השקט נקטע בזינוק אוטומטי אל קירות הבטון המגוננים,
חבורת מומחים בממ”ד מנתחת פיצוצים בין שמועה לדיווח,
הומור ואבסורד ישראלי נשזרים בתוך מועקה ודופק מואץ,
עד שחוזרים לשגרה ולקפה שהתקרר, עד הסיבוב הבא.
Le calme se brise et l’instinct nous pousse vers l’abri de béton,
Dans le huis clos du Mamad, on analyse les échos de l’explosion,
Un mélange d’absurde et d’angoisse au rythme d’un cœur pressé,
Jusqu’au retour au calme et au café froid, en attendant l’après.
השקט נקרע, הלך הנמנום,
הנה זה בא – הבום של הבום.
Ce n’est pas une alarme, c’est l’appel
au saut,
D’un peuple entraîné au béton et à
l’écho.
זו לא אזעקה, זו קריאה לזינוק,
בזמן שהשפיות פה מזמן מתהפכת.
Alarme, Alarme – attends un instant,
אזעקה, אזעקה – תמתין עוד דקה!
עומדים בממ”ד, חבורת מומחים,
שמזהים את הרעם לפי הריח של הפרחים.
“זה יצא?” “זה
נכנס?” “זה נפל בחצר?”
בזמן שהדופק רק הולך ומאיץ, לא עוצר.
הנייד רוטט עם דיווח של
“ראשוני”,
Quelqu’un a vu de la fumée, un rêve
imaginaire.
Alarme, Alarme – quel grand tourment,
אזעקה, אזעקה – וואו, איזו מועקה!
עשר דקות של שתיקה חנוקה,
והנה הדרמה – פתאום היא דקה.
הדלת נפתחת, יוצאים לעולם,
כאילו הבוקר לא רעד פה כולם.
חוזרים לקפה שבינתיים קפא,
En attendant le tour… sous une
couverture cachée.
Alarme, Alarme – la fête est finie,
אזעקה, אזעקה – נגמרה החגיגה,
מישהו זוכר על מה פה הייתה החריגה?
