השיר הוא זעקה חדה נגד האלימות, השנאה והחידלון האנושי. הוא מציב מראה כואבת לחברה שטובעת בכאב מתמשך ואובדן דרך, תוך שימוש בדימויים עזים של דם, חרבות ודמעות. הקול הדובר מבטא ייאוש קיומי מהמצב, אך גם קריאה פנימית עמוקה לשבירת המעגל ולחיפוש אחר שינוי. זו אינה רק שירה — זו קריאת מצוקה אנושית וזעקת נשמה שלא מוכנה להשלים עם המציאות.
[Intro]
עד מתי, עד מתי, מקול לקול זעם,
בלבי חרבות נאכלות, בעולם של דם.
[Verse]
עד מתי נרקוד על קוורטט של כאב,
אדם לאדם כלב בן כלב, עד מתי נאכל חרב?
ברחובות האיבה, בעיניים דמעות כבדות,
אנשים מתים על שום דבר, כל יום עוד גורלות.
[Chorus]
עד מתי, עד מתי, זע זע זע זעם,
החיים שלנו כמו אש בזכוכית, רק עוד פעם.
אדמה אדומה, דמעות של אש,
עד מתי נשאר בחושך, בצל המעשה?
[Verse]
מה מה, שאלות בלי תשובה, רוח נושבת,
כל התקוות שבורות, כל החלומות נגוסים
דיכוי רגשי, דיכוי מחשבות,
זועקים לשלום, אך השלום ברח מהסיבות שלו
[Outro]
עד מתי, עד מתי, בלב בלי תגובה,
עולם שמשמיד את עצמו, כמו מחלה, כמו רגש רודף.
עד מתי נאכל פה חרב, איך נפסיק זאת כבר,
עד שנעמוד ונשבור מעגל וחרב
עד מתי
