אבקה אפלה

אבקה אפלה שוכנת בכיסיי,
כחול קודר מרפרף בין ריסיי.
יוצאת מבית חיוור, דומם,
שני חדרים, שמחוברים לשמיים

השמיים כבדים, נוטפים צללים,
צעדי נבלעים בשקט חונק.
חברים?
לא יותר מרוחות נעלמות,
פוסעת בשוק בין מבטים ריקים.

בשוק. האנשים.
המבטים רעבים
רחש עכור עוטף את ההמון,
עיניים עוקבות, צמאות לדעת.
“היכון,” לוחשים בלחש עיוור,
“נושאת הקסם, מביאה הגורל.”

ואני?
בלדה של ספקות
אוהבים אותי?
לא חושבת.
אולי פוחדים –
פשוטים וגדולים באותה המידה.
מי שמאמין, או נופל בפח,
מבקש ממני תשובה בלי לדעת מה המחיר.

אלברט, נהג שבור מבפנים,
פונה אליי בקול סדוק ועמום:
“תני לי קסם, גברת הצללים,
אבל דעי, איני סולח לשקרנים.”

אני מגששת את ידי אל הכיס,
המשוש קריר, האבקה חיוורת,
כחלחלה כמו העור שלי
אני לוחשת מילים שאיש לא יבין,
זורַה אותה באוויר, הרוח נשברת.

האדמה נושמת, הרחוב רועד,
צללים משתנים, חיים מתפוררים.
ריחות צהובים עולים מהאבק,
וגם אלברט שותק, פניו מחווירות.

“היא לא עשתה דבר,” מישהו לוחש,
ואלברט פניו הופכות חמוצות
הוא מביט בי, במבט הפוך
ואני? אני משום מקום ולא פה

למציאות דרך להתגלות,
והעננים חושפים אמת אחרת.
עץ מתפתל צומח מתוך הרחוב,
פירותיו שחורים, דמויי דמעות.

אנשים נופלים על ברכיהם,
מנסים לברוח, אך הצללים לוכדים.
אלברט בוהה בי, עיניו מזוגגות:
“את לא בת אנוש, את בת של כשוף.”

אני פונה, בלי לומר מילה,
רוח נושבת, עוטפת אותי בערפל.
השוק נשאר מאחור, דומם וקר,
ואני נבלעת בלילה, שם אני שייכת.

לבית
עם שני חדרים
שמחובר ישר לשמיים

(למציאות דרך להתגלות)
(למציאות דרך להתגלות)