בית ראשון
את נעמדת מול המראה,
והחלון הקטן עוד פתוח.
הנפש שלך מבקשת לעוף,
אבל האצבע עוד גוללת בטלפון.
תמונה אחת,
ועוד אחת,
ועוד אחת למקרה שלא יראו.
מי יאמין שקול האור הזה,
מכסה חדר קצת עצוב.
טרום פזמון
וכולם רואים אותך,
אך מי רואה אותך באמת?
פזמון
תראו אותי,
תראו אותי,
אני זועקת בלי קול.
תראו אותי,
תראו אותי,
מאחורי מסנן הכל גדול.
ואם אתם אוהבים אותי,
למה אני עוד מחכה?
ואם אני כבר יפה ככה,
למה הלב עוד שואל שאלה?
בית שני
החברות כותבות:
“הכי יפה בעולם”.
ואת שולחת להן לב,
כמו מי שמחזירה חוב ישן.
כולן מחזיקות זו לזו את המראה,
כולן מבטיחות שהכל מושלם.
ובין קול המילים היפות,
איזה שקט מבקש להיעלם.
טרום פזמון
וכולם רואים אותך,
אך מי רואה אותך באמת?
פזמון
תראו אותי,
תראו אותי,
אני זועקת בלי קול.
תראו אותי,
תראו אותי,
מאחורי מסנן הכל גדול.
ואם אתם אוהבים אותי,
למה אני עוד מחכה?
ואם אני כבר יפה ככה,
למה הלב עוד שואל שאלה?
מעבר
והחלון עוד שם,
הנוף עוד נושם.
העולם לא מבקש ממך
להוכיח שום דבר.
אולי היום שתסגרי את המסך,
תפתחי את הלב.
פזמון סיום
תראו אותי,
תראו אותי,
כמו שאני בלי אורות.
תראו אותי,
תראו אותי,
גם כשאין כאן כותרות.
ואם אתם אוהבים אותי,
אני לא צריכה הוכחות.
כי מאחורי כל התמונות,
יש לב שרק רוצה לחיות.
