אהבת אמת אינה בחירה אלא כורח קיומי שבלעדיו האדם הוא רק חומר ללא רוח חיים, והיכולת לוותר עליה היא ההוכחה הניצחת להחמצה – שכן רגש שניתן להשתחרר ממנו הוא רק רעידה חיצונית שפסחה על הנשמה. ההתמסרות הטוטאלית היא המבחן היחיד, שכן רק כשהאהבה הופכת לחמצן הכרחי וללהבה שורפת היא מעניקה קיום אמיתי, ובשורה התחתונה אהבה שאין ממנה מילוט היא המלכות היחידה וכל מצב אחר הוא רק שקט של “חי-מת”.
לא בחירה, אלא קיום
בית א’
יש שבילים שוקטים שנוח לצעוד בהם יחד,
יש חיבוק חרישי שמרגיע לרגע ת’פחד.
אך אם בפרדה רק נותר איזה סדק קטן,
והלב לא זועק את דמו על מזבח הזמן –
סימן שהייתה זו רק רעידה עמומה,
שנגעה בגוף, אך פסחה על הנשמה.
פזמון
כי אם אפשר לוותר – זו לא אהבה,
זו רק תחנה בדרך, בלי רגש ולהבה.
אהבה היא הכורח, היא החמצן בראות,
היא הדמע שבו נשטפות הטעויות.
אם הלב לא נשרף בתוך אש של אמת,
הנשמה עוד שותקת… והגוף חי-מת.
בית ב’
זה לא הסכם שנכתב בדיו ההיגיון,
לא פשרה שנועדה להשקיט שיגעון.
זה קשר דמים שאינו מתנתק לעולם,
הדבר היחיד שנותר כשקורס העולם.
כשכל ניסיון לעזוב הוא כמו מוות ממש,
רק אז הצורך נשרף, והלב מתחדש.
בית ג’
אפשר לנשום בלי לדעת את טעם הדבש,
אפשר לעבור עוד יום, עוד דף חדש.
אבל לחיות באמת, בתוך אש בוערת,
זה לדעת שפשוט אין שום דרך אחרת.
כי האדם הוא רק חומר, אבק במדבר,
עד שהאהבה הופכת אותו לעיקר.
סיומת
מי שיכול ללכת – לא היה שם באמת.
אהבת אמת היא החיים, וכל השאר – רק שקט
