/
השיר הזה הוא המקום שבו ניסיתי לגעת בפצעים השקופים של אלו שחזרו מהקרב, אבל השאירו את הנשמה שלהם אי שם מאחור יחד עם החברים שלא שבו.
רציתי לדבר על המשקל הבלתי נסבל של הזיכרונות ועל האשמה שמלווה את הניצולים.
אלו שמסתובבים בינינו כביכול “שלמים”, בזמן שהמלחמה עדיין בוערת להם מתחת לעור.
זה הסיפור על איך צעדים יומיומיים בבית הופכים לכבדים כשכל שם וכל פנים של מי שאיבדת הולכים איתך לכל מקום, גם בתוך השקט הכי גדול.
בסוף, זו הדרך שלי להראות שהמדים אולי יורדים והקרב נגמר, אבל המשא של מי שלא חזר נשאר קשור לנעליים שלנו בכל צעד שאנחנו עושים.
