איבדתי נשמה

בית ראשון

איבדתי נשמה, היא רצתה להרגיש הכל
בחיים היא הרגישה יותר מדי עד שלא…
איבדתי אור, ….
וגם הרגשות כבו מאז עלית
למעלה, לשמים הכחולים מדי
והם בוכים עכשיו יחד.

פזמון

מה נשאר ממני,
כשהעולם נשרף והוא עוד מחכה לך?
מה נשאר ממך,
חלום שנמס באור הקרוב מדי. יותר מדי

בית שני

הולך ברחובות של זיכרון שיעול ונשימה,
מדבר עם קירות ששומעים רק אותי.
הזמן מתקפל בשתיקה,
ובתוך החושך הזה אני רואה אותך רוקדת –
עם האור שלך, עם השקט.

מעבר 

את שומעת אותי?
בין הפעמים הבודדות של הלב שסופק לאט שסופק מהיר לא סדיר לא לא ויש,
יש תפילה קטנה,
שלא נשמעת בעולם הזה.

סיום

איבדתי נשמה…
היא רצתה להרגיש הכל,
ועכשיו אני מרגיש שהיא עוד פה,
בתוך האור הכחול,
שבו הכל נגמר –
ונולד מחדש.