חלקי שורות

כשהייתי עוד תמים

תחת אור הכוכבים, האינסופי, אחז אותי,

וביקש שרק אדע, שתמיד יהיה
מוצא,

לא אתחנן למצוא בו חן.

ורק כשכבר עלה האור, חייכתי
חזרה,

כי הוא לימד אותי לסמוך מבלי
לדרוש תמורה.

והוא…

היה כל כך מקסים, מתוק, חמוד!

אמר שהוא תמיד ישמור,

ואם יכאיב הוא ירפא, ואם ילך
יחזור.

כשחלפו השבועות. התקצרו
ההודעות,

מילים תלושות, חלקי שורות:

“הדברים קצת מסתבכים,
תן לי עוד כמה ימים,

ואז אחזור… אני כבר מת לחזור”

ומי יוכל לשמור אותי? מחשך
ומחסור

כשבאוזניי ההבטחה שהוא תמיד יחזור.

והוא….

היה אולי יותר מדי רהוווווט…

הזמן ירוץ ויעבור,

כמה ימים, נותר לספור,

ואז הוא כבר יחזור.

והוא…

היה אולי יותר מדי חשובווווו,

בעיר זרה קופא מקור,

שלוש שנים נשבע שכבר,

עוד
רגע ויחזור.

והוא…..

הוא!!!!!!!

היה
אולי רק אידיוט עלוווווב!

למה ביקש שרק אזכור,

לאן
בכלל ניסה לחתור

כשהשבע
לחזור.

ושוב,

המתנתי מרומה, נבגד,

עזוווווב,

עכשיו כבר כלום לא יעזור,

עד שתמות שרק תזכור – שלא תעז לחזור.