השיר מבטא תחושת תסכול וחוסר צדק מול המציאות. הדובר מרגיש שהוא נותן את כל כולו אך אינו זוכה להכרה או לתגמול הולם. הפזמון משמש כמוטיב חוזר המדגיש את תחושת הקיפוח וחוסר ההגינות שהעולם מפגין כלפיו. השיר מתאר עולם קר ומנוכר, בעוד שהסביבה ממשיכה לנוע, הוא נותר סטטי, “כמו אבן במקום”. בהמשך הכותב מציע כי למרות הכאוס, יש יופי גם באי-הוודאות.
פזמון
לא הוגן,
אני נותן הכל,
והעולם מתעלם,
מבלי לשאול.
לא הוגן,
מבקש מעט,
אבל תמיד נותנים לי,
רק כמעט.
לא הוגן,
איך אני מרגיש?
כשהלב נקרע,
מי יכול להכחיש.
בית 1
ענן כבד מכסה,
את השמש בצפון,
רוחות נושבות,
אבל לא בכיוון הנכון.
נוצה עפה,
חופשיה כמו חלום,
ואני נשאר עומד,
כמו אבן במקום.
בית 2
נהרות זורמים,
אך לא אלי,
ציפורים עפות,
ואני על הקרקע יציב מדי.
יש אור בקצה,
אבל הדרך חשוכה,
והשאלה נשארת ריקה.
פזמון
לא הוגן,
אני נותן הכל,
והעולם מתעלם,
מבלי לשאול.
לא הוגן,
מבקש מעט,
אבל תמיד נותנים לי,
רק כמעט.
לא הוגן,
איך אני מרגיש?
כשהלב נקרע,
מי יכול להכחיש.
בית 3
הכוכבים דולקים,
אך לא לי מאירים,
האדמה תחתי,
היא סוד של שנים.
רוצה לפרוץ קדימה,
להשתחרר,
אבל הרוח טווה לי,
חוטים של חסר.
בית 4
ואולי זה הוגן,
בדרך שאיני מכיר,
אולי הצדק שוכן,
היכן שאיני מביט.
בין עלה שנופל,
לפרח שנובל,
יש סיפור שמחכה,
אם רק אקשיב.
בית 5
בין חושך לאור,
בין אמת לדמיון,
אני הולך,
מוצא בי את הכיוון.
לא הכל צודק,
לא הכל מובן,
אבל יש יופי,
גם בכאוס,
בנקודת הזמן.
פזמון
לא הוגן,
אני נותן הכל,
והעולם מתעלם,
מבלי לשאול.
לא הוגן,
מבקש מעט,
אבל תמיד נותנים לי,
רק כמעט.
לא הוגן,
איך אני מרגיש?
כשהלב נקרע,
מי יכול להכחיש.
