שיר של כאב, תקווה וגאולה, המתאר את השיבה של חטופים לאחר זמן רב של סבל. הוא מבטא את הכאב על הימים האפלים, את השמחה וההתרגשות שבמפגש המחודש, אך גם את המחויבות להמשיך להיאבק למען אלו שטרם חזרו. יש בו אלמנטים של אמונה ונחישות, והוא משלב תחושות של געגוע ושמחה עם אחריות מוסרית להמשיך ולהתפלל ולפעול למען שחרור כל השבויים.
ברוכים השבים,
לבנו זעק את שמכם,
כמה כאבנו,
כמה חלמנו לחבק אתכם.
כל יום ספרנו,
ותפילה חרישית בלבנו,
כמה חיכינו,
ועכשיו אתם כאן לידינו.
אך, לא נשכח, את החטופים היקרים
שעדיין לא איתנו.
שובכם הוא אור,
אחרי ימים אפלים,
חיבוק שאיחר,
אך נשאר כמו תפילין.
הלב שנשבר,
שב סוף סוף לפעום,
רואים את פניכם,
התגשמות החלום.
ימים של תקווה,
שנכתבה בדמעות,
תפילות חרישיות ותקוות גדולות.
הדלת נשארה פתוחה,
והלב לא פחות
שובכם,
הוא ניצחון הכוח האמונה והביטחון.
ראינו את פניכם,
והלבבות שוב נפתחו
הדמעות זלגו,
הרגשות געשו.
אך יש עוד חטופים,
אהובינו שם, לבד,
נמשיך להילחם,
לא נוותר על אף אחד.
קירות הבית לוחשים את שמכם,
הכיסא הריק עוד קורא לשובם.
אנו כאן נשבעים,
לא ננוח, נילחם,
עד שכולם ישובו גם הם.
עוד בוקר עולה,
אין ייאוש,
רק אמונה באל,
נזעק את שמותיהם,
ונמשיך להתפלל.
לא נשקוט,
עד אשר תפילתנו תתקבל,
שכולם יחזרו, ונהיה ביחד,
על אדמת ישראל.
