השיר מתאר את התמודדותה הכואבת של הדוברת עם נטישה פתאומית ושברון לב עמוק, המותירים אותה בבדידות גדולה ובחוסר אונים מול עולם שממשיך כמנהגו. הניסיונות לאחוז בזיכרון האהוב ברחוב מדגישים את גודל האובדן, כאשר גם הניסיון להמשיך הלאה נתקל בטראומה שאינה דועכת כמו אש או דף שדפדפו בו. תחושת ההלם והסערה הפנימית מבהירות כי לא מדובר בעצב חולף, אלא בפצע פנימי קבוע שחרט בה צלקות עמוקות המגיעות עד העצם ושוללות ממנה כל שקט.
בית 1
הלכת בלי לומר מילה,
והדלת אחריך נטרקה.
השארת חלל ריק ואותי באפלה,
מחכה לסימן ממך בתפילה.
הכל מסביב ממשיך ועובר,
ומה שנשבר בי לא מתחבר.
בית 2
הולכת ברחוב לבד,
ולא מזהה אף אחד.
רק עוד פעם לראות את פניך,
רק עוד פעם להביט בעיניך.
לתהות דרך עיני הדומעות:
האם הכל נמחק ועבר?
אני נשארתי עם לב שנשבר.
בית 3
זה לא עוד דף שמעבירים בתוך ספר,
זה לא אש שמשאירה רק אפר.
זה חרוט אצלי עמוק בפנים,
ולא יעבור עם השנים.
אני מרגישה עדיין בהלם –
הצלקות שלי מגיעות עד העצם.
סיום
זה לא עבר, גם אם לא רואים את הלב שנשבר.
יש בי סערה, אין לי שום שקט,
נותרתי לבד עם הצלקת.
