שיר זיכרון המנציח את דמותה של ליבי כהן מגורי, שנרצחה ב-7.10.2023, דרך מוטיבים מרכזיים של אור, חופש ותנועה, ומציג אותה כדמות שהיתה קורנת, שמחה ונמרצת שהשאירה חותם של ברכה בכל מקום בו דרכה.
הפזמון והסיום מדגישים את הניצחון של הרוח על פני האובדן, כאשר זיכרונה של ליבי לא נשאר כעצב אלא כ”מנגינה נצחית” וכריקוד שממשיך לחיות בלבבות של כולם לתמיד, כפי שהיתה דמותה המדהימה במציאות.
בית ראשון
באה באור, הביאה את השמחה
בכל מקום שבו דרכה – פרחה לה הברכה
עם מבט של זיו, ונפש מלאת אור
חיה את החיים, ברוח ציפור דרור
קורנת ונמרצת, כמו אש שלא דועכת
בנתיבי החופש היא תמיד היתה הולכת
פזמון
ליבי, את האור הנצחי בשמיים
זיו פניה נשקף בתוך טיפה של מים
את קורנת, אוהבת, לבבית ואמיתית
נשמתך היא הדרור, המנגינה הנצחית
ליבי, הרוח שלך כאן איתנו עד
זכרונך יישאר לנו כעד וגל־עד
בית שני
קרנה נבונה, תמיד שנונה, ברוח איתנה
כל רגע איתה היה סוג של מתנה
מוקפת חברים, בלב ובנשמה
היתה לאדם בית ונחמה
רגישה לכל ניד, קשובה לתחושה
בנתה תמיד מציאות חדשה
פזמון
ליבי, את האור הנצחי בשמיים
זיו פניה נשקף בתוך טיפה של מים
את קורנת, אוהבת, לבבית ואמיתית
נשמתך היא הדרור, המנגינה הנצחית
ליבי, הרוח שלך כאן איתנו עד
זכרונך יישאר לנו כעד וגל־עד
גשר
גם כשהשמש שוקעת, הזוהר נשאר
האור שהדלקת מאיר את המחר
אוהבת, מאירה, בשמחה עד בלי די
ממשיכה לרקוד בתוך זיכרונותיי
סיום
זיו פניה הוא הלב, האור הוא הדרור
ליבי שלנו, נזכור ונשמור
לתמיד – את הריקוד והנשמה
